מאת שיר נוסצקי
"הי סיגל, קוראים לי שיר ואני מתקשרת מהמאהל. היינו ממש שמחים אם הדג נחש היו מגיעים להופיע אצלנו".
"אני מצטערת, הם לא עושים דברים כאלה".
"אפילו שיר אחד, אם הם רוצים נשיג להם הגברה, רמקולים, כלי נגינה, אפשר גם פשוט לשבת במעגל ולשיר עם גיטרה".
"הם מאוד תומכים במחאה ומאמינים בה אבל הם לא יכולים לבוא להופיע".
"אוקי, אז אולי הם רק יכולים להביע תמיכה? בבקשה תדברי איתם, אנחנו חושבים שהתכנים שלהם מדברים על המאבק שלנו ובתור מובילי דעת קהל שמזוהים עם מחאות חברתיות הם יכולים מאוד מאוד לעזור".
"טוב, הם אמרו שהם אולי הם יקפצו אחרי ההופעה. אבל בלי לשיר!".
"אוקי, מתי?".
"לא יודעת, כשהם יבואו הם יבואו, תחכו בסבלנות".
חיכינו. כשעברה כבר שעה מזמן שההופעה שלהם נגמרה, חזרתי לסיגל, בחשש שאולי הם לא הבינו איפה אנחנו יושבים. רק שסיגל סיננה בעצבים: "אם הם יבואו הם יבואו, אם לא, לא. אל תדברו איתם, אל תתקשרו, מה שהם ירצו הם יעשו, כשהם ירצו לעשות אותו".
עד היום אני לא בטוחה אם הם עשו טיול בשדרה או לא, כמובן שלא שמענו מהם. אני לא בטוחה אם הסיפור הזה עורר יותר אכזבה או הפתעה, כי כשקיבלתי את התפקיד לגייס כמה שיותר אמנים לתמוך במחאה, לא היה לי או לכל אחד אחר ממארגני המאבק ספק שתהיה התגייסות המונית. הרי אפילו לא מדובר במחאה מפלגתית או בכל מאבק אחר ששנוי במחלוקת ועלול לעלות להם בקהל. בטח מדובר במקרה לא מייצג, חשבתי.
רק שאז גם דיברתי עם אסף אמדורסקי ("אני מצטער, אני מאוד תומך במאבק שלכם, תצליחו, אבל אני לא מופיע באמצע השדרה על חול, דברו איתי אם יהיה לכם אירוע ענק עם במה"), עם ירמי קפלן ("מדהים! ברור שאני בא! היום אני עסוק, בואי נדבר מחר"), עם דניאל סולומון, שקבע והבריז ואז שוב קבע ושוב הבריז ("יש לי פתאום הקלטות אז נדבר עוד שבוע שבועיים. רק 15 דקות? אם היהי לי זמן אני אבוא"), שוב פעם עם ירמי קפלן ("מעולה מעולה! היום יש לי הופעה, דברי איתי מחר"), עם יוני בלוך שביקש שאשלח לו מייל (ואז ענה שהוא כרגע מחוץ לעיר, ומאז לא התגלו עקבותיו), עם חווה "תרמתי במשרד" אלברשטיין ("לא מעוניינת, להתראות"), שוב פעם עם ירמי קפלן ("תקישיבי, אני מגיע, זהו, מתי אפשר? מחר? אוקי ותסדרי לי הגברה? יופי, אני בודק וחוזר אליך"), עם גידי גוב ("אני חייב נגן גיטרה, אה, אפשר לבוא עם גיטרה? טוב, אולי אני אגיע. אתם עושים עבודה מדהימה"), עם נינט טייב ולהקת רוקפור ("אנחנו כל כך תומכים בכם, סוף כל סוף אנשים יוצאים לרחובות, פשוט אנחנו מחרתיים טסים לליברפול. אה, רק לעשר דקות, ממש ננסה") ושוב פעם עם ירמי קפלן ("כן, כן, אני מגיע, ממש עכשיו. היום. מחר. ממש עוד רגע"). וזה עוד לפני שדיברנו על עשרות האמנים שלא הצלחתי לתפוס ולא הגיבו על הודעות שהושארו ואסאםאסים שנכתבו ורק אפשר לתת להם ליהנות מהספק שבדיוק נגנב להם הפלאפון, או שקר כלשהו.
ואז הגיעה ההחלטה להרים את עצרת הענק, ואיתה הרצון להביא אמני מחאה ואמנים בולטים נוספים שיבואו להביע תמיכה באמצעות שיר אחד או שניים. אנשיו של שלום חנוך אמרו שאף על פי שהמאבק צודק, הוא אינו יכול להירתם אליו, כיוון שהוא אינו נוהג להשתתף "באירועים כאלה", יובל בנאי הבטיח לחזור אלי לגבי משינה ומאותו הרגע הפסיק לענות לנו לטלפון, אנשיו של אהוד בנאי טענו שכיוון שעכשיו תקופת בין המצרים הוא אינו יכול לנגן, כשהצענו שיקריא את שיריו, הם אמרו שישקלו את הסיפור ועד היום לא חזרו אלינו. היעדר התשובה והסינונים תקפים גם לריטה, עברי לידר, קרן פלס והראל סקעת.
כשחזרנו לדג נחש, בתקווה שאולי עכשיו, אחרי שעשרות מאהלים נפתחו ברחבי הארץ, שמחאות חברתיות רבות מתאחדות לאירוע אחד, שיש במה, ויש עצרת, ויש דרישות, ויש מחאה, אז אולי הם יסכימו להופיע, סיגל פלטה: "הם החליטו לשמור בימים האלה על שקט תקשורתי כי מבחינת יח"צ הם נחשפו יותר מידי". פנינו אליהם גם דרך אנשים נוספים שעובדים איתם ועד היום לא קיבלנו תגובה. הראשון שאמר לנו כן היה אביב גפן, עוד לפני שהספקנו לשמוח הוא אמר בטון מחושב: "אבל אני מוכן להגיע רק אם השם שלי יוצא ראשון לתקשורת, אני לא מוכן שיודיעו על ההופעה שלי עם אמנים נוספים, שיראה שהם באו אחרי ולא אני אחריהם".
ואז הבנתי שכנראה שהרוק הישראלי באמת מת. שאם האמן שהתחיל את הקריירה שלו צועק דור מזוין והפך לסמל התרבותי של נוער השלום ומוזיקת עצרות, עומד עכשיו, כשעשרות אלפי אנשים עומדים לצאת לרחובות ולמחות על חוסר שוויון חברתי ומתעסק בהאם השם שלו יצא לתקשורת ראשון או שני, שאם הדג נחש, הלהקה שחרטה על דגלה את ערכי המאבק, שותקת כמו דג, או הרוקר המיתולוגי שלום חנוך, ששר על משיח שלא בא ואז כשהמשיח מגיע הוא לא טורח להזיז את התחת כדי לראות אותו, אז כנראה שהרוק הישראלי הוא באמת גוויה מרקיבה, קבורה מתחת לשכבות של יחסי ציבור ואינטרסים מסחריים. אמנים שהניפו את דגל המחאה, שקוראים בשיריהם לערכים חברתיים ולאקטיביזם, בחרו בשעה היפה והגדולה של המחאה החברתית לשבת בבית ולשתוק. יוצרים שמוחים נגד עוולות השלטון, בחרו להתנהל כאחרון העסקנים כשהם נתבקשו לתת תוקף לתוכן שלהם, מבלי להבין את גודל השעה.
בזמן שהם מבכים על התדרדרות תרבותית ועל המסחריות של המוזיקה המזרחית הפופולרית, הם אלה שעסוקים בשיקולים תדמיתיים דווקא כשהתכנים שלהם סוף סוף מקבלים ביטוי במציאות. מהבחינה הזאת, המותג שלהם כרוקרים מחאתיים שקרי לא פחות מבמבה ומקוקה קולה. לעומת ג'ימי הנדריקס שהגיע לוודסטוק בשיא הקריירה שלו עוד לפני שידעו את גודל המאורע, איפה אתה ירמי קפלן, 20 שנה אחרי שהגעת לשיא שלך? לעומת ג'ון לנון, שבשיא הצלחתו יצא נגד מלחמת ויאטנם, מי מכם מוכן לסכן את עורו, או אפילו להקריב עשר דקות יקרות מחייו, בשביל העקרונות שלהם אתם מטיפים כל חייכם?
ולא חייבים לעבור יבשות ועשורים, מספיק להסתכל על מיקה קרני ומיקי שביב שהגיעו השבוע למאהל ושרו דרך מגהפון פשוט כי המיקרופון לא עבד, או ביהלי סובול, שליווה בנגינה ילדה שגרה במאהל שרצתה לשיר את "מכה אפורה" ביחד איתו, או את חמי רודנר שהגיע עם הילדות והאשה ואמר: "אני אתכם", או נועם רותם ובועז בנאי שהגיעו והמתינו כשעה עד שלבסוף נאלצו ללכת הביתה כיוון שהיו בעיות במערכת ההגברה, ועדיין אמרו: "אם תרצו, נחזור", או שאר האמנים, יחידי סגולה, שבחרו לבוא ולתמוך ולהבין שזאת לא השעה להתעסק ברמת הסאונד, בשיקולי אגו, באינטרסים של יחסי ציבור, בהאם אנחנו מגישים מים של מי עדן או פרייה. אם הרוקנרול באמת מת, זה רק בגלל שהרוקרים שכחו מה המשמעות שלו.